רוב התוכנות שאנו משתמשים בהם לוחשות לנו, בפיתוי שקשה לעמוד בו, כי הן יתמכו בחשאי בכישורינו הבלתי מספקים. תוכנות עיבוד תמלילים, למשל, יעזרו לנו למצוא את האיות הנכון. זו מתת-אל ללוקים בדיסלקציה – אך מצד שני, על כל דיסלקט שמתקן השגיאות הציל את חייו המקצועיים, יש מאה שהתחילו להתעצל.
וזו רק דוגמה, כמובן. תוכנות גליון נתונים יעזרו לנו לשלוט במידע – ויעודדו אותנו לשכוח אותו. המון היישומים שבמכשירים הניידים שלנו יזכירו לנו, ממש כמו מזכירה של איש חשוב ועסוק, מתי הפגישה הבאה שלנו, מתי יום ההולדת של בת הזוג (או של בן הזוג, אם כי טרם פגשתי אשה שצריכה יישום בשביל זה). תוכנת הניווט תזכיר לנו מה הדרך הביתה.
במילה אחת – התוכנות מציעות לנו להחליף אותנו. במידה זו, הן אכן מגשימות את חזון ה”סייבורג”. המכשירים הדיגיטליים שמחליפים את טבענו המקורי נעשים קטנים יותר ויותר, ואנו עונדים ולובשים אותם כמו שעון היד של המאה הקודמת (גם הוא, במידה מסויימת, משענת מכנית). יש כבר המדברים על שבבים שמוכנסים אל תוך הלבוש, ואולי אל מתחת לעור. ובמקביל – חלקים של הכרתנו מקבלים עידוד להתנוון.
תלונתי העיקרית נגד מצב זה היא שהחלפת כישורינו האנושיים בתוכנה יש בה מן הויתור וההשלמה – אותו ויתור והשלמה שמעציבים אותנו כשאנו מוצאים אותם אצל ילדים בני זמננו, המסרבים ללמוד את לוח הכפל כי “בשביל זה יש מחשבון”. האמנם נגזר עלינו להיות סייבורג שכזה? או שמא עלינו להניף את נס המרד במכונות, כמו ב”טרמינייטור”?
אני מציע מחשבה של חסד, שאולי יש דרך שלישית – ליצור תוכנה שמטרתה אינה רק סיוע לאדם השבוי במגבלותיו האנושיות, תוכנה שאינה מציעה “הרחבה” פוסט-הומניסטית – אלא תוכנה שמציעה אימון. אם נשתמש בדוגמה מן העולם האמיתי, לא כל מי שמשתמש בהליכון נידון להשתמש בו לשארית חייו. יש ברי מזל שההליכון מוצע להם במסגרת פיזיותרפיה, שבסופו של דבר מחזירה להם את כושר ההליכה. ויש תוכנות כאלה, שמטרתן – שמהמשתמש יפסיק את השימוש בהן.
תוכנה אחת כזו ששינתה אותי: Life Balance.
תוכנה זו דורשת ממך למפות את כל משימות חייך כעץ, שבראשו מטרות-על כגון “משפחה”, “פרנסה”, “בריאות”, וכן הלאה – וממטרות-על אלה משתלשלת היררכיה של פרוייקטים שרק בסופן משימות יומיומיות כמו “לקנות פרחים ליום השנה של נישואי ההורים”, “להגיש דו”ח שעות” או “תור לבדיקה”. הנקודה אינה ששיטה זו טובה יותר או פחות משיטות אחרות לניהול זמן – הנקודה היא שמיפוי כזה מביא אותך, פעם בשבוע או בחודש – למחשבה מעמיקה על מצב חייך. אפשר לומר: תוכנה לחשבון נפש. ולמי שיאמר שלא משתלם לפתח תוכנה כזו, אציין כי התוכנה הזו קיימת כבר כ-18 שנה כמעט ללא שינוי.
דוגמה עוד יותר טובה: תוכנה בשם YNAB
ראשי התיבות באנגלית של “אתה חייב תקציב”. התוכנה ממפה את כל מחזור הכספים שלך, הכנסותיך והוצאותיך, מחשבונותיך בבנק ועד לטיפים שאתה נותן במסעדה. שלא כמו תוכנות אחרות מסוגה, היא אינה מתמקדת באוטומציה – כי מעבר לסכומי הוצאותיך, היא מעוניינת בסיבה שבגללה קנית מה שקנית. היא מקלה על הכנסת הנתונים, אך אינה מוותרת על הגדלה שיטתית והדרגתית של מודעותך למצבך הפיננסי. יעד הביניים שלה: חיסול המינוס בבנק. היעד הסופי שלה: יצירת פלוס בסדר גודל של חודש או של רבעון, והבאת המשתמש לשליטה על תקציבו או תקציבה וחיים של יציבות כלכלית.
בשתי דוגמאות אלה יש תהליך של אימון או שינוי, שבדרך כלל אנו מגיעים אליו בעזרת מטפל. האם אני מציע למתכנתים להפוך למטפלים? לא, זה לא רעיון טוב. אבל אני מציע למתכנתים להציב את פיתוח הכישורים הטבעיים שלנו כיעד לכל תוכנה. או במילים אחרות: במידה מסויימת, כל תוכנה היתה יכולה להיות לומדה.