הכרתי פעם אדם שלמד את כל ספר הטלפונים האישי שלו בעל פה. הוא ניסה לזכור בעל פה את מספרי הטלפון של מאות מכריו, וגילה להפתעתו שניחן בכשרון טבעי לכך. מאותו יום שגילה זאת, לא נזקק יותר לספר טלפונים. אני נמצא בקצה האחר של הספקטרום – אני מהאנשים שלא יכולים לשרוד ללא יומן. קשה לי להבין איך בכלל תפקדתי לפני שהיה לי יומן. אני זוכר איך, לא אחת, החמצתי תאריכי יעד, פיספסתי פגישות ואיבדתי מספרי טלפון. שנים עברו בייסורים עד שהחלטתי – עלי להשיג יומן אמיתי, גדול, בכריכה דמוית עור, עם דף לכל שבוע, ועם רשימת אנשים בסופו. זה באמת עזר. היומן היה מונח כדרך קבע על שולחני, והייתי לוקח אותו לכל מקום בתיקי. מדי יום ביומו הייתי פותח אותו, מדפדף בו, עוקב אחרי מה שמצפה לי באותו יום, מסמן פגישות ומטלות ומוחק אחרות. כשמישהו רצה לקבוע פגישה או לבקש ממני לעשות משהו, הייתי אומר: תן לי לפתוח יומן.
זה השתנה בשנת 2000, כאשר פגשתי את הסמטארפון הראשון שלי, ה”הנדספרינג”.)
הוא היה מגושם, בעל מסך שחור לבן, והיה עלי להתאמן לגעת בצג שלו בעט מיוחד, שאם איבדתי אותו – לא יכולתי לנהל את שגרת יומי. ובכל זאת, חשתי הקלה עצומה להעביר את רשימת קשרי, פגישותי ומטלותי ליומן הממוחשב. הייתי אז מנהל מוצר של חברה למוסיקה דיגיטלית בניו יורק, והייתי מאושר מהמכשיר המצוין שגם עזר לי לנווט בעיר הגדולה בעזרת מפה, ובעזרת תוכנת ניווט במבוך הרכבות התחתיות. הייתי בגן עדן.
ביום השני של ירח הדבש עם המכשיר, נגמרה הסוללה.זה קרה בדיוק כאשר יצאתי מרכבת תחתית אחת, בדרף לפגישה חשובה, וכאשר אני מביט ביישום הרכבת התחתית jameshallison casino שמנחה אותי מאיזה רציף ומתי בדיוק עלי לתפוס את הרכבת הבאה. אוי! חשתי מיד לטלפון הציבורי הקרוב ושלשלתי בו טבע, כדי להודיע שאאחר – אבל אז נזכרתי שאינני זוכר בעל פה שום מספר טלפון מאלה הנמצאים במכשיר הפלאים שהיה עכשיו דומם.
השנים חלפו, אך כמה דברים לא השתנו. למשל – חיי הסוללה באייפון שלי עדיין קצרים מאוד. בענף הסוללות לא קיים שום חוק מור, ואורך חייהן של הסוללות אינו מכפיל עצמו מדי עשור. ואם חשבתם שהמשפט הקודם היה עקיצה שנונה – הנה ההקשר המלומד, היישר מן ה-Scientific American
ולמרות שסוללות אינן ענין משעשע, במיוחד לא את מי שהן “נגמרות לו” – המחשבה שרציתי להעלות כאן היא רצינית יותר: שנים עברו, ולא נגמלנו ולו במעט מנכונותנו להשתמש בטכנולוגיה כהליכון למתקשים בזיכרון. למה לזכור את לוח הכפל וללמוד לחשב בעזרת אבאקוס או עט ונייר, כאשר המחשבון יחשב לנו כל הנחה במחירים וכל עלית שכר? למה לזכור שעות הגעה של אוטובוסים, שמות בירות של מדינות רחוקות, את המטלות שהתחייבנו לבצע, את מספרי הטלפון של חברינו? האם הטכנולוגיה עוזרת לנו ללמוד משהו – או רק מקלה עלינו לשכוח?
בפוסט הבא – קצת על החלק האופטימי של התשובה.