בפוסט קודם שלי כאן טענתי שהאינטרנט היא מכונת וידאו, ושרוב התעבורה באינטרנט היא וידאו (ולא טקסט). לא חשבתי שהנתון הזה יגרור אחריו תגובות רבות, כי הוא לא ממש חדש – את ההבנה שהאינטרנט היא מכונת וידאו אני מתארך לפני כשבע שנים, בסביבות 2006. אבל דווקא על הפוסט הזה קיבלתי תגובות ואף טיעוני-נגד. למשל, שהנתונים מקורם בארה”ב, ואל לנו להיות כה בטוחים שהם נכונים גם בישראל. טיעון נוסף היה חזק במיוחד: הפוסט שלי משווה נתוני תעבורה, אבל סרטוני וידאו הם עתירי מימדים. בכמות הביטים שצורך סרטון אחד קצרצר, אפשר היה להעביר את כל המאמרים שאנו קוראים בשבוע! ועל כן ההשוואה אינה במקומה.
אני אסיר תודה להערה הזו, כי היא הכריחה אותי לחשוב קצת יותר, ולחפור במספרים (ולכן הפוסט הזה יהיה עתיר נתונים). אני בהחלט מסכים שהסחורה הראשית במנגנון התקשורת של האינטרנט איננה ביטים, אלא הקשבה ותשומת לב. במקום למנות את הביטים העוברים מצד אחד של העולם לקצהו, לו רק היה מישהו מונה את ההקשבה – ההקשבה למילים, לתמונות ולסרטונים שנוצרים מהביטים הללו. הביטים עצמם אינם יחידת המידה הנכונה להקשבה. לו אך היינו מונים דקות ושניות! הרי בסך הכל לוקח לנו שניה אחת לתת “לייק” לסרטון כבד מימדים, ואילו דף אינטרנט בודד, כמו זה למשל, זוכה כעת לדקות ארוכות, ומי יודע, אולי אף שעות תמימות של התבוננות (לצורך הדוגמה).
לו אך היו מונים דקות ושניות של הקשבה! אבל, כך גיליתי, יש מי שמונה אותן. בישראל. אפילו כמה.
קודם כל, החל מחודש ינואר השנה, החלה וועדת המדרוג (הפועלת בשיתוף איגוד האינטרנט הישראלי) למדוד את שיעורי הצפייה בתכני ווידאו באתרים משתתפים. המדידה מבוססת על נתוני הצפיות בנגנים הייעודיים של האתרים השונים. בנוסף למדידה בפועל, הנתונים מתבססים גם על סקר שהופץ בקרב פאנל גולשים המונה 30,000 נשאלים המאפשר לוועדה לייצר סטטיסטיקות דמוגרפיות משלימות.
לפי הנתונים שהתקבלו, הישראלי הממוצע צופה בשלוש וחצי שעות של וידאו מקוון מדי חודש. נכון, הדבר אינו מתקרב אפילו לגלישה הרגילה באינטרנט, שעומדת על ארבע וחצי שעות ביום, או מעל מאה שעות בחודש. ועוד לא הגענו לשעות שאנו מבלים בצפיה בטלוויזיה, גם הן לא דבר של מה בכך, לפי נתוני וועדת מידרוג אחרת, שמסתייעת במכשירי ה”people meter” מבית מדרשו של נילסן, גורו הצפיה המהולל.
רגע, מה, אנחנו כל היום רק קוראים וצופים? מישהו בכלל עובד במדינה הזו?איך הנתונים האלה מסתדרים? ובכן, אין לי ויכוח עם העובדה שאנו צופים בוידאו פחות ממה שאנו גולשים, כי אם הגולש הממוצע צופה בוידאו במשך שלוש וחצי שעות בחודש, זה בעיני תחום מדיה נאה בגודלו. מה עוד, שכעשרה אחוז מן הסרטונים שאנשים צופים בהם בישראל הוא פרי עבודתם של גולשים אחרים (ולא של תחנות מסחריות).
משהו פיקנטי יותר נמצא בהשוואה בין מידת הצפיה בסרטים באינטרנט לעומת הטלוויזיה. הסקר של וועדת המידרוג על הצפייה בוידאו מקוון נעשה באמצעות תוכנות צפייה, והוא מדווח על נתוני צפייה אינדיבידואלים, ובעיני מהימנים. אך הנתונים לגבי שידורי הטלוויזיה מדברים בדרך כלל על “בתי אב”. מאחורי המושג הזה עומדת “הולכת שולל”, אומר אורן טוקטלי, יו”ר הוועדה הישראלית למידרוג (שידורי טלוויזיה) בעשור הראשון לקיומה (מאמר ב”העין השביעית” ). במאמר נוסף, של חנוך מרמרי עורך “העין השביעית”, נטען כי יש בכך חדשות טובות: אולי, אחרי הכל, עוד לא הפכנו לאומת “האח הגדול” .
מכה נוספת חטפה הטלוויזיה מסקר נוסף וטרי (יוני), שערכה גוגל, שדוחפת בהתמדה את נושא הוידאו (ואין לי כל קשר אליה). דה מרקר הכתיר את הכתבה על הסקר כך: “לראשונה: צרכני התוכן גולשים יותר על חשבון הטלוויזיה והעיתונים”. לא רק שבסקר של גוגל עלה כי הגלישה נעשית במקום, לא בנוסף, לצפיה בפריים-טיים – אלא שמסתבר בסקר זה שהישראלי הממוצע צופה בטלוויזיה רק כשעתיים ביום. העובדה הכי מעניינת, לטעמי: בסקר של גוגל הוא ש-15% מן הצעירים (גילאי 18-29) בכלל לא צופים בטלוויזיה. שימו לב: כל הוידאו שרואים אלה, מגיעים דרך האינטרנט. התופעה נקראת “חותכי הכבלים”, ומסתבר שרובם נשים, ו-58% אומרים כי הכנסתם מתחת לממוצע. זה בעיני דבר משמעותי, ואל “חותכי הכבלים” כיוונתי כאשר התפעלתי מעוצמתו של הוידאו באינטרנט. ייתכן שאליהם כיוון גם השר לשעבר כחלון במיזם הממיר החינמי של “עידן פלוס” – שאולי ישאיר כמה מהם מחוברים לעוד כמה שנים. כשאני מביט בהורים שלי צופים בטלוויזיה, אני רואה לנגד עיני “קהל שבוי”. על משקל זה, ניתן להגיד שקיים סקטור של “קהל משוחרר”, צעיר. שם, לתחושתי, מתרחש משהו אחר.
נ.ב. אולי עכשיו אתם מבינים איך הפכתי למאייר: אני פשוט חייב להבהיר כל נקודה עד הסוף. תודה על ההקשבה.
