הנה דילמה ידועה: איך עדיף להציג חומר לימודי? באופן סיקוונסיאלי (כמו פרקים עוקבים בספר לימוד) או באופן היפר-טקסטואלי (כזאטוט שטרם לקח הבוקר את הריטלין)? האם עדיף לתת לרוחו הסקרנית של התלמיד אפשרות לדלג במידע ולצלול בו, או שצריך להגביל את התנועה למהלך מתוכנן? היישום של גל ורטמן מציג תשובה אחרת: גם וגם.
בניגוד ליזמים שמתחילים מתחום הטכנולוגיה או השיווק, הרקע של גל ורטמן הוא עיצוב. גל מגיע מהצד הפונקציונלי של העיצוב. בשנותיו כמעצב הראשי של “הארץ” ו”דה מרקר” עיצב עמודי פרינט רבים שאחזנו בידינו, ובמיוחד – בשנים האחרונות – בתחום הדיגיטלי, בעיצוב ה-UX של יישומי התוכן של רשת שוקן שהושקו בתקופתו. יישום “הארץ” לאייפד שעיצב ורטמן זכה להיות “בחירת העורכים” בחנות אייטיונז של אפל. יישומים אלה של “הארץ” עברו גם מבחן קשה יותר, מבחן התשלום – כיום הם יותר משירות בתשלום, והפכו למינוי פרימיום נפרד שאינו זמין למנויי הפרינט. אני מתמצא קצת ברקע של גל, ומעריך את תפקידו – כי תחומי עיסוקינו קרובים, כי אני עוקב אחרי האסטרטגיה הדיגיטלית של העיתונות בישראל, ובמיוחד אחרי “הארץ” שעבדתי בו, אבל לא יצא לנו להיפגש*.
חלק זה של הסיפור אפשר להמשיך כך: לא עבר זמן רב מאז פרישתו מ”הארץ”, וגל הפך יזם היי טק והשיק יישום. אבל זה לא מדויק: ראשית, מה שמעניין את גל כרגע הוא לא סתם טק אלא ed-tech, ולכן היישום הראשון שהשיק הוא שיעור במבנה התא. הדבר שהשני שיש להדגיש הוא שהבייבי של גל אינו יישום אלא מחולל, פלטפורמה לייצור ישומוני הוראה, מעין מערכי שיעור דיגיטליים. הציפיה היא שגופי תוכן “ייצקו” את תכניהם לתבניות של המחולל – טקסט, איורים, דימויים, רעיונות להפעלה והעשרה, וטיימליין (ציר זמן) קל ואחיד – וייצרו ישומונים חכמים באופן חצי אוטומטי. היישום שהשיק – סיפור התא – אינו אלא הדגמה של התוצאה שניתן לקבל באמצעות הפלטפורמה. את היישומים יוכל גוף התוכן להציע למכירה בחנויות היישומים – ויש גם חזון של חנות שיעורי “טקסטרייז”.
מה כל כך חכם ביישום שנוצר? קודם כל, חווית השיטוט או הגלישה במידע היא באיכות יצוא, מושקעת וחלקה ברמה המוכרת לתלמיד מעולם הגיימינג (אבל בלי התנחמדות והתיילדות). המורה, או המתכנן, נדרש רק לכתוב תוכן – ולהוסיף אינטראקציה משובחת מן הקופסה (בקרוב, גם אנליטיקס שיאפשרו לעקוב אחרי ביצועי המשתמשים, איזה חומר עובד ואיזה לא וכו’) – לפי קוים מנחים שתואמים להנחיות כתובות של משרד החינוך האמריקאי. שנית, מה שאותי הלהיב עוד יותר – המחולל יוצר רצף של “כרטיסים” כמו בהייפרקארד של פעם, שכתבתי עליה בפוסט קודם לפני ששמעתי על המחולל של גל. המיוחד בהייפרקארד היה שאפשר “לגלוש” בכרטיסים דרך היפרלינקים, אפשר לקרוא אותם באופן סדרתי, ואפשר לעבור מאופן לאופן בכל רגע. כך נוצר מעין היבריד בין ספר אלקטרוני למצגת אינטראקטיבית, שלומד מעמיק יוכל “לצלול” לתוכה בעוד לומד רגיל יוכל להסתפק בסריקה של שכבת המידע העליונה.
הנושא של התאמה אישית של אופן השימוש לטיפוסי אישיות שונים, לגילאים, למינים ועוד, מעלה אצלי בדרך כלל אנחה: “אוי, לא עוד פעם התאמה אישית, זה כל כך 1995!”. ההתאמה האישית היתה בעבר מעין מרוץ אחרי הגביע הקדוש שמעולם לא נמצא, או שנמצא ולא היה כזה מרשים. הכיוון של טקסטרייז נראה לי מעניין יותר, כי הוא אוחז את השור בקרניו, ומתמודד עם ההתאמה האישית באופן מקצועי – והמקצוע הוא UX. לו אני גל (ושותפו לחברה יונתן אלימך דה-וולף), הייתי רץ לרשום כמה פטנטים – עם קצת מזל, יכול לקרות להם מה שקרה ל”הייפרקארד” המקורי – תוכנה פשוטה, כאילו פשוטה מדי, אך כזו המשאירה על אנשי תוכן כמוני רושם שלא נמחק גם אחרי עשרות שנים.
*(לא באותו זמן עם גל, ולא ממש הכרנו לפני שהתעניינתי ביישום)