לא אחת אני כותב כאן דברים שעשויים לאתגר את אנשי הטכנולוגיה, אבל הפעם זה יהיה קצת כואב יותר – ראו, הוזהרתם.
שמעתם על מדד ה-DQ? זהו מדד של אוריינות דיגיטלית, ובשפה פחות יח”צנית – זהו סקר המבוסס על מדגם של 2,000 בני אדם שנערך באנגליה, ומצא שהאוריינות הדיגיטלית של ילדים בני שש גבוהה מזו של לא מעט מבוגרים.
קודם כל, זה לא נורא. לנו, המבוגרים, עדיין יש מה להציע – הילדים יעזרו לנו בהבנת הטלפון, ואילו אנו מצידנו נעזור להם בדברים הקטנים של החיים, כגון מתן קורת גג, אוכל, בישול, כביסה, לקחת אותם לרופא, לחוגים, לחו”ל, לעזור להם לקום בבוקר ולהשכיב אותם לישון בערב, להציע להם כתף לבכות עליה ויד להגן עליהם.
סליחה על הסרקסטיות – בעיני, זה נורא שעורכים סקרים כאלה, בהם נדרשים אנשים להוכיח את ערכם על פי הבנתם ב”דור הרביעי” של הסלולר. לרגע אהיה המבוגר האחראי ואצעק: למה אתם חושבים שהדור הרביעי של הסלולר כל כך חשוב? מה, אתם ילדים שאפשר למכור להם כל דבר?
האוריינות הדיגיטלית מרגיזה אותי לא רק בגלל שהיא פעמים רבות אווילית – אלא כי היא חסרת שחר ולא הוגנת. לא הוגנת כלפי אלה בינינו המתקשים בכך – ועל כך כתב רבות אלן קופר, אחד מהקלאסיקנים של תחום השמישות ועיצוב האינטראקציה (לפני שהיא הפכה ל”חווייה” כמו טיול לפולין). קופר מציין כי מימשק הוא שעשוע עבור אדם אחד, אבל סיבה לפיטורים עבור רעהו שאיבד תיקית דוא”ל באופן מסתורי, ששכח לשמור את קובץ מעבד התמלילים, שהפסקת חשמל מחקה את עבודת הגמר שלו, או שלא הצליח להפעיל את המצגת בעת הדיון בתקציב מחלקתו. כל אלה – תתפלאו – הוא במסגרת האחריות של “עיצוב אינטראקציה”. בגלל זה המקצוע הזה לא תפס כמו מקצוע קישוט הכפתורים הנקרא UX.
בשורה התחתונה: מי שרואה בילדים את נביאי העתיד – שלא יתפלא אם בהמשך ימצא עצמו ב”בעל זבוב”. קיצוני? רגע, אני רק התחלתי. המשך יבוא.
(התמונה מתוך הסרט “מקס הזועם 3”)